אני רוצה לספר את סיפור המלחמה שלי והוא לא על הפציעה הקשה או המעבר מלוחם לקצין שמוביל לחימה.
הסיפור שלי הוא סגן יובל יפה ז״ל.
יובל יפה האהוב, נפל בשבוע הראשון של המלחמה באירוע דו״צ מיותר בלחימה על קו הגבול. יובל היה מ״מ בקורס מפקדי טנקים בזמן שאני צוער צעיר בק״קש, החברות שלנו
היום גיליתי שצה״ל קבע שהייתי -תומך לחימה- בדיוק בתאריכי תפר שבין סוף הקק״ש לבין הכניסה שלי לקבע.
מה שמצחיק שבדיוק בתאריכים האלה הייתי בתוך טנק בעומק העיר עזה ומוביל את אוגדה 162 בתמרון קרקעי.
עולם הפוך
היום חייל שלי הגיע עם כומתה חומה (גולני) וכששאלתי אותו למה הוא הוא הגיע איתה הוא השיב: ״שחכתי את הכומתה בבסיס, אז הלכתי לקנות והמוכר אמר לי שזו כומתת שריון.״
א. החייל עיוור צבעים.
ב. גם אם המוכר היה מביא שחורה (שריון), אסור לך לשים אותה התגייסת לפני חודשיים.
ג.אין תקווה לנוב 22.
"היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו, שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האויב. לא ששנו אל הקרב הזה. האויב רצה בו. האויב פתח בו והאויב יקבלנו אחת אפיים. היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה, והארץ תרעד תחתיה."
- טליק.
כאן זה בית, כאן זה לב
וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב
מפקדינו- שורשים
וַאֲנַחְנוּ הצעירים, המדריכות
שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת
אותה פלוגה, אותו משטח
תְּרֵיסָר תורנים של הטבח
אוספים ביחד נדודים
בתוך תרמיל געגועים
שיזפון>>>כל בסיס אחר
חזרתי.
בחרתי חוזק, ואלוהים נתן לי אתגרים לגבור עליהם.
ביקשתי חוכמה, ואלוהים נתן לי בעיות לפתור.
ביקשתי אומץ, ואלוהים נתן לי סכנות להתמודד איתן.
ביקשתי לעלות למבצעית, ומגד 195 החזיר אותי לפלוגת גרזן.
כוסאמק.