בעקבות כמה הערות לתמונה שלי מהיום חשוב לי לומר- שמנה זאת מילת תואר לגיטימית כמו רזה/ גבוהה/ נמוכה וכיו"ב. זה שיש כאלו שמשתמשים בזה לגנאי, לא מעניין אותי.
בעבר השתמשו במילים 'הומו' 'מפגר' בתור גנאי, והיום כבר לא. כך צריך להיות גם עם 'שמנה'.
אני שמנה. לא מלאה, לא שמנמונת. פשוט שמנה
💔
זה מתחיל בקטן. מברשת שיניים נוספת, דאודורנט, כמה בגדים. ואז יש נוכחות נוספת בבית, גם אם הוא לא שם.
אבל כשזה נגמר, זה קצר - פחות מ-10 דקות, והכל ארוז.
אז זה נגמר. ועדיין יש אהבה גדולה, ותמיד תהיה. אבל זה כבר לא מספיק.
💔
אז במהלך צינתור שאמא שלי עברה היום התברר שהיא צריכה ניתוח רציני יותר, ועשו לה גם ניתוח לב פתוח. היא אחרי, והרטפאים אומרים שהניתוח הסתיים בהצלחה.
זו אחת הפעמים היחידות בחיים שלי שפחדתי ממש
אתמול אצל הרופא קיבלתי אישור למה שאני מרגישה כבר כמה זמן- שחסר לי אוויר. פיזית.
בעקבות הקורונה תפקודי הריאות שלי ירדו בחצי (!).
ממה שהרופא אמר לי - הוא רואה די הרבה מקרים כאלו.
אני מבינה עכשיו למה אני עייפה רוב הזמן, למה קשה לי כ"כ להתחיל את הבוקר, למה לפעמים פתאום נגמר לי הכוח.
תרגום: אני רוצה להזדיין איתך, אבל לא רוצה שיראו אותי עם שמנה.
לא. פשוט לא. אם אתה מתבייש להיראות איתי בציבור, אתה לא תזכה להזדיין איתי. ככה פשוט
לא ייאמן שאני עדיין צריכה להתמודד עם חרא כזה
זהו, הגעתי לשלב שהמשקל כבר מהווה בעיה.
אני אוהבת את הגוף שלי, אבל יותר מידי כואב לי הגב, ולוקח לזה כל פעם הרבה זמן עד שזה עובר. הבגדים כבר לא יושבים כמו שאני אוהבת.
אז היום אני אתחיל דיאטה, בעזרת זריקות אוזמפיק. אני מקווה שלא יהיו הרבה תופעות לוואי קשות, ושאני אהיה מרוצה מהתוצאה
אני, נעמוצי בת ההורים שלי, משיאה משואה זו לכבוד כל השמנות שאומרים להן 'אם רק תקחי את עצמך בידיים' 'אם תרזי, נוכל להיות יחד' 'ולמה את לא עושה ניתוח?'.
לתפארת מדינת ישראל!
אז מה שקרה זה שהתעלפתי באיקאה בצהריים, ומאז אני 'מבלה' במיון בלניאדו.
אולי זה קשור לזה שתרמתי דם שעתיים לפני.
אקג תקין
בדיקות דם תקינות
בדיקה אצל נוירולוג בסדר.
מחכה לעשות סיטי
בינתיים תביאו לייקות למען יאריכון ימים
לפני שנתיים נכנסתי לדירה שלי. כשחתמתי על החוזה, בעלת הדירה אמרה שזו דירה עם קארמה חיובית.
וואלה, צדקה.
יצרתי חברויות חדשות ונפרדתי מכאלו שעשו לי רע; היה לי סקס מעולה; הגעתי למקום טןב בעבודה; והכי חשוב - הכרתי את הגבוה 😍 (אוטוטו חוגגים שנה!)
כמו כן, התחיל קיץ, כלומר העונה בה ישראלים מפגינים את חוסר הטעם שלהם. ולכן, לא ברור לי:
1. למה כפכפים זה משהו שנועלים מחוץ לחוף.
2. למה נשים מעל גיל 22 לובשות מכנסי ג'ינס קצרים.
חטיבת הביניים בר-לב בכפר סבא יצאה אתמול עם פרויקט המצטיינים "ח"ץ – חוקרים צעירים" ולבנות אסור להשתתף. למה? כי הפרויקט הוא בשיתוף עם התיכון הדתי "תורה ומדע" בעיר. אגב, חטיבת הביניים בר-לב היא אותו בית ספר שהעניש לאחרונה בנות שהגיעו לכיתה לבושות במכנסיים קצרים *זהים* לשל הבנים >>
חברים שואלים אותי אם אני בסדר. ואני באמת בסדר. ברור שיש עצב וגעגוע, אבל אני בסדר.
זה הרגעים הקטנים שפחות בסדר
ללכת לישון בלי שיחת סוף היום שלנו.
להתעורר בשבת בבוקר בלי שהוא מחבק אותי מתוך שינה.
לראות ציוץ ולדעת שהיינו צוחקים ממנו.
זה הרגעים הקטנים שפחות בסדר
אבל אני באמת בסדר
פרידה זה דבר קשוח. זה לא רק מבן זוג, זה גם מהחבר הכי טוב. זה שאני רוצה להתייעץ איתו על דברים, לספר לו מה היה, לדעת שלא משנה מה הוא שם.
הגבוה היה פה עכשיו, להביא לי את הדברים שלי שהיו אצלו. דיברנו על זה. על כמה שזה חסר לנו.
אני מקווה שנצליח מתישהו לחזור לחברות שלנו. מקווה מאוד.
טוב, בעקבות כל מה שקורה היום, כמה דברים-
1. הצילומסך ששיתפתי הוא לא שיימינג כי אין שם את הפרטים של מי שכתב לי.
2. שיתפתי כי זה קורה כל הזמן. אנחנו אומרות לא, ולא מקשיבים לנו.
3. חלק גדול מההתקפות נגדי היום הן על זה שאני שמנה. תתבגרו, מותר גם לשמנות להביע דעה.
הוא: היי נעמה, יצאנו לפני שנתיים, והתנהגתי אליך מגעיל. עברתי לאחרונה תהליך, ואני מבקש הזדמנות שנייה.
אני: תודה, אבל אני לא מעוניינת
הוא: אבל למה את זונה?
זה אמל"ק של שיחה שהייתה לי היום עם מישהו.
דחילרבאק, כמה קשה זה לא להיות דוש??
ראייתי ברשת השנייה עוד פוסט על שמנות ובקיני ובלה בלה בלה.
אז יש לי שלושה דברים לומר לגבי זה:
א. סתמו
ב. סתמו
ג. סתמו.
הלכתי לבריכה. מקווה שתצליחו להתמודד עם זה
אנחנו בהפסקה.
דיברנו אתמול, שיחה קשה לשנינו. דיברנו על הדברים שמפריעים לנו (בעיקר לי) בזוגיות. הגעתי לשלב שבו אני כבר לא יכולה להכיל כמה אספקטים אצלו, ואם אנחנו רוצים להמשיך משהו צריך להשתנות.
שנינו הסכמנו שהפסקה תהיה הדבר הנכון עכשיו. לחשוב על מה ואיך.
>>
מסתבר ששכחתי להשתיק את הנייד, והודעה מהבוסית העירה אותי. היא עדכנה שהייתה שריפה בבניין המשרדים, ואי אפשר להגיע למשרד.
זה הדבר הכי קרוב לשיעור חופשי שקרה לי בחיי הבוגרים
תמיד אחרי פרידה יש את השלב שצריך להתרגל מחדש ללבד.
כבר אין תיאומים של מה להכין בסופ"ש לאכול. לא צריך להזמין משהו עבורו לארוחת בוקר.
מברשת השיניים שלי היא היחידה בכוס.
המדף שלו בארון עדיין פנוי.
כל כמה זמן אני רואה ציוץ שבזמן אחר הייתי שולחת לו, וזה גורם לי לבכות; חברות ומשפחה שואלים לשלומי, ואני מתחילה לבכות.
אני באמת לא יודעת מה תהיה ההחלטה שלו. קבענו שניתן ספייס אחד לשני, ואני יודעת שזו ההחלטה הנכונה.
אז זה מצבי. עצוב לי, וקשה לי. אני מתגעגעת אליו
מה אני עושה?
יושבת בבית בוכה מסנריואים שאני מריצה בראש שלי של שיחות שלא קרו, וכנראה לא יקרו.
מעניין עד מתי אני ארגיש כמו הילדה הדחויה שלא הזמינו למסיבות כיתה
מחשבות על דחייה:
אני יודעת בדיוק מה היה בפרידות שלי. מהצייצן, מהגבוה ומהמושבניק. יודעת בדיוק למה החלטתי לעזוב בכל פעם.
אבל זה לא משנה את העובדה שאני הרגשתי את הדחייה שלהם. את זה שהם לא בחרו בי.
אני מזכירה לעצמי שאני אהובה וחשובה, ועדיין, ותמיד תהיה, את הצריבה הזו של הדחייה.
>>בית ספר שמוכן להדיר את התלמידות שלו מאירועים ולחסום בפניהן הזדמנויות לחקר וללמידה לא ראוי להיקרא מוסד חינוכי. בית ספר כזה לא רק מלמד אותן שההשכלה שלהן חשובה פחות מהדרישה להסתיר אותן, הוא גם מלמד אותן שהדרישה הזאת לגיטימית. >>
כשהתחלתי ללמוד לתפור לפני שנה, אמא שלי מצאה שארית בד שלפני 35~40 שנה אמא שלה תפרה לנו ממנו חצאיות.
אתמול תפרתי ממנו חולצה. זה באמת מרגש אותי לדעת שסבתא שלי בחרה אותו עבורי 💜