מדוע רבים הוגים "דפקא" במקום דווקא? למה "להסכיר" משהו ולא להזכיר אותו? ומניין הגיעה הצורה "גְּבָר" במקום כבר? אנחנו כאן כדי להזביר – כלומר, להסביר: ✅ בעברית יש מילים הנהגות בפי רבים בשונה מאופן כתיבתן, למשל: "ספתא" (סבתא), "גביש" (כביש), "מזדרון" (מסדרון) ו"גביסה" (כביסה). ✅ הסיבה להגייה המשובשת – הידמות חלקית בַּקוֹלִיוּת. זוהי תופעה שבה שני הגאים קרובים זה לזה, אך אחד מהם הוא הגה קולי (הגייתו מלווה בהרעדה של מיתרי הקול) והשני הגה שאינו קולי. במקרים כאלה הדוברים מתקשים לעיתים להגות את שני ההגאים ברצף, ועל כן יש שהם הופכים הגה בלתי קולי להגה קולי ('מזדרון' במקום מסדרון) או הגה קולי להגה בלתי קולי ('דפקא' במקום דווקא) – בהשפעת ההגה הסמוך. ✅ ניקח לדוגמה את המילה זכוכית. בפי רבים ההגה הקולי ז מושפע מן ההגה הלא קולי כ הסמוך לו – הדובר מכין את עצמו להגייה הלא קולית, וכך הוגה במקום ז את המקבילה הלא קולית של אותו ההגה ס ("סְכוּכִית" ולא 'זְכוּכִית').

ואם הטבלה הפתיעה אתכם, הינה עוד כמה צורות יחיד מפתיעות: 👈 צורת היחיד של תְּהִלִּים היא תְּהִלָּה. 👈 צורת היחיד של גִּילָאִים היא גִּילַאי. גיל ברבים: גילים. 👈 צורת היחיד של עֲצַבִּים היא עָצָב (ולא עֶצֶב). 👈 צורת היחיד של גִּצִּים היא גֵּץ (ולא גיץ). 👈 צורת היחיד של חַמָּנִיּוֹת היא חַמָּנִית (וגם חמנייה).

נו, מצאתם? עדיין לא? ועכשיו? לטובת המתקשים נבהיר: אחרי פסיק לעולם יבוא רווח! נזכיר: 👈 כמעט כל סימני הפיסוק צמודים אל המילה שלפניהם, ואילו אחריהם יש רווח אחד (אלא אם כן הם בסוף פסקה או שיש אחריהם מעבר שורה). 👈 כך הדבר בסימנים נקודה [.], פסיק [,], נקודה ופסיק [;], נקודתיים [:], שלוש נקודות […], סימן שאלה [?], סימן קריאה [!], גרש ['].

השבוע נערך כנס לשון ראשון בראשון לציון בשיתוף האקדמיה ללשון העברית, ובאחד המושבים דנו בשאלה: איך ישראלים משוחחים בימינו? אילו היינו מדברים כמו שאנחנו מתכתבים בווטסאפ, זה כנראה היה נשמע כך...

הידעתם? בעבר נקבעו לצד השם צוּנָמִי שתי חלופות עבריות: נַחְשׁוֹל סֶיְסְמִי ונַחְשׁוֹל רַעַשׁ. במילון למונחי חירום משנת תשס"ז (2007) ויתרו על החלופות העבריות ונשארו עם המונח הלועזי בלבד: צונמי. מדוע צונמי ולא "צונאמי"? בדרך כלל אין מציינים תנועת a באם קריאה, ומוסיפים אל"ף רק במילים לועזיות קצרות, ובייחוד כשיש חשש לדו־משמעות (למשל במילה פארק).

תהיתם פעם מה עושים בעלי שלכת? בעיריית הרצליה מצאו פתרון מקורי: משליכים אותם אל המַשְׁלֶכֶת! לאחרונה קיבלנו פנייה יוצאת דופן... 🍂 עובדי המחלקה לאיכות הסביבה בעיריית הרצלייה נתקלו בבעיה: ברחבי העיר הוצבו תיבות עץ גדולות שאליהן מושלכים עלי שלכת – אבל לתיבות האלה אין שם. 🍂 "תיבות־עץ־גדולות־לעלי־שלכת" הוא שם ארוך מדי לכל הדעות, ולכן העובדים החליטו לשנס מותניים ולתור אחר שם עברי יפה לתיבות האלמוניות. 🍂 העובדים המסורים העלו הצעות רבות ובהן "עלווה", "גזומט" ו"תיבות גזם", ומכולן נבחרה ההצעה מַשְׁלֶכֶת – המזכירה בצלילה הן את הפועל מַשליך הן את עלי השלכת. 🍂 הם פנו אלינו וסיפרו על היוזמה היפה, ובתשובתנו כתבנו כי השם תקני מצד הדקדוק וגם אם אין מדובר במונח רשמי מטעם האקדמיה – אין מניעה מלהשתמש בו ולראות אם הוא יכה גלים. בקיצור – אל תתפלאו אם תשמעו את המשפט: "שמתי פעמיי אל המַשְׁלֶכֶת למילוי המַדְשֵׁן (קומפוסטר)".

הינה שאלה שמלווה אותנו מימים ימימה... 'גבוהה גבוהה', 'משהו משהו', 'קולי קולות', 'קלי קלות', 'זיל הזול' – מניין החיבה של העברית לכפילות מילים? 👈 חזרות על אותה המילה לצורך הדגשה הן נחלתה של העברית עוד מן המקרא: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה", "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", "מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". 👈 בלשוננו נפוצות גם חזרות מעצימות של מילים קרובות אך לא זהות, למשל בצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' (שבהם המילה הראשונה באה ביחיד) ובצירופים 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' (שבהם המילה הראשונה באה ברבים). 👈 ומה לגבי 'קולי קולות' ו'דורי דורות'? בצירופים כגון אלה צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'חינֵי חינם' ו'זיל הזול'. #טוב_לדעת

הפעלה: ספרו לנו על הטעות בעברית שמוציאה אתכם משלוותכם.

4/4 צורת הנפרד "דמים" אינה מוכרת כל כך בעברית החדשה, ואילו צורת הנסמך "דמי־" דווקא פורייה מאוד – למשל בצירופים 'דמי תפעול', 'דמי משלוח', 'דמי טרחה' ו'דמי הבראה'.

אם אימא מבקשת אז עושים, אבל יש דרך לבקש... שימו לב: הצורה הנכונה היא לשים את הדברים במקום ולא "להשים" אותם. 👍🏼 הצורה "להשים" שייכת לבניין הפעיל, ואילו הפועל הרגיל בעברית למן תקופת המקרא ועד ימינו הוא שָׂם בבניין קל, ושם הפועל שלו הוא "לָשִׂים" (כמו שָׁר–לָשִׁיר, ולא "להשיר"). 👍🏼 לשים לב, לשים ספר על המדף, לשים את הדברים במקום – לשים ולא "להשים". 👍🏼 הפועל הֵשִׂים ושם הפעולה שלו הֲשָׂמָה יוחדו בימינו לשיבוץ של אדם בתפקיד מקצועי או במסגרת חינוכית. עזרו לנו להפיץ את הבשורה ולתקן את הטעות הנפוצה.

בואו להכין איתנו "מכנס". 🙄

הגיעה העת לתקן את הטעות הנפוצה: האות הרביעית באל"ף־בי"ת העברי נקראת דָּלֶ"ת – ולא דל"ד! והינה עוד כמה דברים שכדאי לדעת: ✏️ גִּימֶל ולא "גִּימָל". ‍✏️ סָמֶךְ ולא "סָמָךְ". ‍✏️ ‍‍‍צָדִי ולא "צָדִיק" (כנראה מקור הטעות הנפוצה בחיבורה של הצד"י אל האות הבאה אחריה באמירת רצף האותיות: "צד"י־קו"ף־רי"ש"). ✏️ תָּיו ולא "תָּף". ‍‍‍

לאליעזר היה יום הולדת – ולא "הייתה לו יום הולדת"! שלשום, בכ"א בטבת, חל יום הולדתו (ה־167, אבל מי סופר) של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה. ננצל את ההזדמנות החגיגית כדי להזכיר: 🎂 הצירוף "יום הולדת" מינו זכר, ומכאן נכון "היה לי יום הולדת" או "הייתה לי **מסיבת** יום הולדת" (ולא "הייתה לי יום הולדת"). 🎂 למען הסר ספק: הכתיב יומולדת (או, לא עלינו, מומולדת) אומנם חביב ומחקה את לשון הדיבור, אך בכתיבה התקנית ראוי להימנע ממנו.

@roy_tamar_coach התשובה היא שכבר התקבל הקיצור על פי הלועזית .Dr – אלא שקיצור זה מורכב מן האות הראשונה והאות האחרונה של המילה (כך גם במילים אחרות באנגלית כגון .Mr – קיצור של mister). לכן נקבע שבעברית סימן הקיצור יבוא בין האות הפותחת לאות הסוגרת: ד"ר.