נולדתי בכפר קזחי קטן בעמק הנשים הפותות (והיפות, מיינד יו) אמא תפרה לי חלוק מפרווה של גמל סינתטי וערדליים (אני פשוט מתה על המילה הזות) על עקב בצורת שד טסמני.
מחפשת את הפרויקטים הבאים שלי, טוויטר. אני כותבת סיפורי חיים, של אנשים שרוצים לספר, עבור אלו שרוצים לשמוע. המספרים שלי הם אנשים "רגילים", כי כמו שאני תמיד אומרת: הסיפור של כולנו חשוב.
בסוף ייצא ספר, אבל גם התהליך הוא התרחשות משמעותית
מכירים מישהו שמחפש לספר את עצמו? תפנו אותם אליי
אם את לא ישנה שבועות כי בנך נכנס ויוצא מעזה
אלה החיים
אם בתך התקשרה בשבת בבוקר ולחשה "המחבלים כאן, אני אוהבת אתכם"
אלה החיים
אם אהובך מוצא להורג כשהרים את ידיו לכניעה
אלה החיים
אם את מתה מפחד כי האקס האלים קיבל נשק
אלה החיים
די דיינו.
הסתלק כבר מחיינו
הקפצתי ילדון לרכבת ועכשיו כולנו נחזיק אצבעות שלא יהיו עיכובים והוא יספיק להגיע לאוטובוס האחרון שאמור לקחת אותו לבסיס, שאליו הוא יגיע אחרי הליכה של חצי שעה בחושך. כי אין תחבורה ציבורית בשבת, נכון שרת התחבולה והמדון
@regev_miri
?
אתמול נכנסתי להתקלח עם תינוקת הבית. זה קרה כי אישה (טיפשה) העירה לה משהו על הבטנונה היפה שלה ומאז התינוקת בהסתרה וצער. אז חזרתי מהליכה ונכנסתי איתה מתחת למים והראיתי לה את כל המקומות הלא מושלמים בגוף שלי שלמדתי לאהוב. ודיברנו על סיבות ואינטרסים שמטיפים לנו לשינוי, וכזה. היה מושלם
גם אני עברתי את טבילת האש ההורית בה הילדון יוצא לשתות, מקיא, ואני מקבלת טלפון מחבר שנמצא איתו במיון, לבוא ולאסוף גוש חמוד ומסריח.
הכול טוב, אמר שמצטער ואוהב.
אספתי הביתה ילד מפורק. באמצע הדרך הוא סיפר לי מה היה שם בכיסופים, מה שהם בינתיים יודעים, ואיזה גיבור ראם היה. אז עצרתי בצד ושנינו פשוט בכינו. אף ילד לא צריך לעבור את זה.
בסופו של דבר תצטרך הציונות הדתית לבוא חשבון עם עצמה, איך קרה שפירות ביאושים כמו בןגביר, רוטמן, סטרוק, סמוטריץ, אלמוג כהן ושאר חבריהם הנאלחים והעלובים, הפכו למייצגיה.
לפני שלוש שנים הקמתי את העסק שלי "תועפות המילים". הייתי אז במקום הכי נמוך שלי, כמה חודשים אחרי שפוטרתי, ואחרי שפירקתי קשר ארוך. הייתי אומללה למדי ובודדה מאוד, אז נשכבתי על הספה ואמרתי "פאק איט, אין לי מה להפסיד". אז נברא העסק, ונולדו חברויות ואהבות, ונוצרו חיים אחרים לגמרי.3 שנים
האחים שלי השכימו קום הבוקר והצטרפו לצעדה. אחותי כתבה לי שהבוקר היא לא מפסיקה לדמוע מהתרגשות, ושולחת לי את התמונה הזאת❤️
כולם יפים. כולם.
שבת של שלום, אחים שלי.
לפני עשרים שנה הפכתי אימא. זה היה אחרי ארבע שנים של טיפולים, זריקות, הורמונים, כאבי לב, הפלה אחת, גרידה אחת, מבטים בוחנים, מבטים שואלים וערימת רופאים שנכנסת ויוצאת מהכושיליראבכ כאילו אני לא שם. ורצונות. כמה רציתי אותו עד שהפכתי לכמוסת רצונות. והכול שווה את בואו של הילדון מתנה שלי
אבא שלי הוא איש פשוט. תמיד מיישר קו עם הממסד, נאמן לעצם קיומו, מפחד מהשררה. 40 שנה ליד אותה מחרטה, "קביעות" היא האלוהים. והוא בכלל גדל בבית של חירות, וכמעט כל חייו הצביע לליכוד, או למפד"ל. עד לשנים האחרונות. את ביבי הוא לא סובל מ 96 אבל מצביע. אתמול, לראשונה בחייו, יצא להפגין.
נועה כבר לא תחזור לעדי, אמא שלה.
עדי חברה של אמא שלי, שנים שעבדו ביחד.
כמה חרדה וכאב עברו על המשפחה והמעגלים העוטפים.
תחזירו את הנותרים הביתה. הזמן מתקצר.
הערב חתמתי על חוזה לדירה אחרת (שוכרת). לדירה הנוכחית הגעתי עם ילד בן תשע והיריון תאומים מתקדם. הייתי צעירה יותר, נאיבית יותר, אחרת לגמרי. בשבועיים הקרובים אארוז עשור מחיי ואתחיל כמו מחדש. משאירה כתמים על רצפה, זיכרונות טובים ופחות, ורישומי גבהים על קירות. היה לנו טוב, יהיה נהדר.
טוויטר יקרים, אני צריכה פרנוסה. הגיע הזמן לחלוק אתכם שהקמתי מיזם חדש שעיקרו הוא מחקר גניאולוגי וכתיבת סיפורי חיים. אני עובדת עם אנשים שחולמים לפענח תעלומות משפחתיות ולכתוב את הסיפור שלהם. אם אתם מכירים אנשים שרוצים לספר את הסיפור שלהם או אם אתם רוצים לשמח את ההורים שלכם,דברו איתי
ויש לי היום יומולדת, וזה לא יום שמח. בכלל, אני חושבת על כל מה שעברתי ועברנו בשנה האחרונה, מהחגיגות של יום ההולדת הקודם, ומרגיש לי שהתקלפתי מכל מה שהיה לי, מכל מיני אמונות, הבנות וידיעות. ניסיתי לייצב את עצמי אבל הכול התערער ויותר. אז מה אני מאחלת לי? להתייצב שוב. מחדש הכל.
אחת לכמה זמן משימת הבוקר של תינוק הבית היא לסדר את החדר, לצלם ולשלוח למחנך הכיתה.
תינוק הבית: אני לא מסדר, אני פשוט שולח לו את אותה תמונה בכל פעם, הוא לא שם לב.
אז אישה שאני חוקרת בשבילה את קורות משפחתה בפולין לפני המלחמה? מצאתי לה עכשיו קרוב משפחה חי בארה"ב.
מסתבר שהוא היה כאן במרץ האחרון וחיפש קרובי משפחה ולא מצא, ועכשיו הוא מצטער שלא פניתי אליו קודם. זה כזה מרגש!
אנשים שלא לוקחים חלק במחאה, לא מפגינים, לא כותבים ברשתות, לא תורמים כספים ולא מוצאים שום "נישה" (ויש מלא) בה הם יכולים לקחת חלק במאבק על הדמוקרטיה הישראלית, ומסבירים לי איפה המחאה טועה. אפס סבלנות.
אתמול פגשתי איש בן 95 שיש לו 82 נינים. פרופ' לתלמידים בכל העולם. לפני כמה שנים חזר לעיירה בגרמניה בה גדל. ערכו שם טקס לכבודו. הוא זכר את הילדים שהיו חברים שלו עד לעליית הנאצים ואז הפנו לו עורף. במיוחד את החברה הכי טובה שלו. וכשאישה אחת נגשה אליו,הוא זיהה את אותה ילדה, הסתובב והלך
הקמתי עסק, כתבתי חיים של אחרים, צלחתי את הקורונה, הולדתי מוצרים חדשים, שימחתי מלא אנשים, הוצאתי לאור ספר, שכללתי את האימהות שלי, שיניתי את עולם התוכן שלי והמחשבה, נהיו לי מלא חברים ובעיקר הבנתי שאני יכולה מה שאני רוצה. לא רע :))
הילדון נסע לבית של האקס אתמול, למרות שאבא שלו, אשתו והבת שלהם נמצאים בכלל ברודוס (זה ציוץ סבוך, תהיו איתי).
הוא עשה את זה כי אשתו של האקס ביקשה ממנו שיהיה אצלם בסופש ביחד עם הבן שלה שחוזר מהצבא. שני הצעירים, שאין ביניהם קשר דם, הפכו לחברים טובים, אחים. הילדון הזה מרגש אותי מאוד.
כמה ימים אחרי שראיתי את הדירה הזאת הבאתי את הילדון. שיראה. שייקח חלק. כשיצאנו אמר לי: עכשיו אני מבין את ההבדל בינך לבין אבא. כשהלכתי איתו לראות דירות הוא חיפש מה לא בסדר. את מחפשת מה טוב.
אז אמרתי לו שאם הוא הבין את זה, אין לי יותר מה ללמד אותו.
ואולי הכי מרגש ומשמח אותי, זו העובדה שהעסק שלי חוגג היום שנה. למדתי הרבה השנה, גם על עצמי. אז לכבוד החגיגה אני רוצה לשתף אתכם במוצר חדש שלי: ספרוני רטרו-סטורי: היום שלך בהיסטוריה. מה קרה ביום בו נולדתם? מה קרה בתאריך הזה? מתנה המשלבת את העבר יחד עם ההווה.
יומולדת שמח לי!
אתמול, אחרי שחזרתי מאסיפת ההורים בתיכון, אמרתי לילדון שהתנדבתי לועד ההורים הכיתתי. תגובתו, מלווה בחיוורון קל, היתה: אמא, די! בבקשה תתפטרי. בבקשה... זה לא בשבילך. אל תעשי את זה! אלו ההורים הכי מעצבנים שיש, וזו לא את. זה לא בשבילך, תתפטרי!
אז אמרתי לו שסתם, ולא באמת.
זה היה כיף
אני רואה שאתם מתפלאים. אבל במקום בו צועקים "נאצים" ו"תחזרו לגרמניה" או "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה" מה חשבתם שיצמח?
לפני 20 שנה כשעוד גרתי בישראל השניה, פגשתי מנהלת בי"ס יסודי. היא בדיוק סיימה (לראשונה בחייה) לקרוא את אנה פראנק ואמרה לי "חשבתי שהשואה זה משהו שקרה לרומנים"...
המאבטח הזה צריך לסיים את העבודה שלו ב-730 היום! אין לו שום סמכות חוקית לתקוף באלימות אזרח ברחוב. ואני כותב את זה בתור מי שהיה בסיטואציות כאלו באופן אישי. האזרח שבר את היד ונמצא באיכולוב. אני בדרך למצודת זאב. בואו.
חברה שהיא צלמת מקצועית ושאת הסיפור המשפחתי שלה אני כותבת, הצטרפה אל אימא שלי ואליי כשנסענו לסיור שורשים. בלילה אתמול היא שלחה לי תמונות מהנסיעה. הנה אני נטולת פילטרים בבית קברות חיפאי. חשוף לי.
בימים האחרונים קראתי את הספר שלי. קריאה אחרונה ורצופה. כמו שקוראים ספר אמיתי. הפעם כבר לא מבועתת, או מתעבת. לא מתוך התנגדות. ברוֹך. אפילו אהבתי. תקשיבו, יש לי ספר משלי :))
@GilatSkili
אחת הטראומות שלי מהילדות היא איש מבוגר שנטפל אליי ואל חברה שלי ועקב אחרינו בכל רחבי התחנה המרכזית הישנה וסימן לנו לבוא אליו (היינו בנות 12) ובסוף פשוט עלינו על אוטובוס ונסענו משם. עד היום אני זוכרת אותו. אף אחד לא היה שם בשבילנו, וזה היה נורא. מזל שהיית שם בשבילה,זה יעזור להחלמה
הבוקר אמרתי לילדון "אני מאוד מרוצה מהחיים שלי", וחשבתי שזו מתנה נהדרת לתת לו. ואתמול הגיעו מלא אנשים יפים יפים להרים לי, וחשבתי שכל אחד מהם זו מתנה נהדרת לי.
פאקינג חמישים שנים מאחורי, פניי לחמישים הבאות.
תהיו מאושרים, טוויטר.
אני רוצה "לתלות" כאן את השמות: מאיר חג'ג' וגולני ג'ורג'
ולכתוב שמדובר בשני מנוולים גמורים ורשעים שיש להקיא אותם מכל חברת אדם.
הם מואשמים שיממה אחרי הרצח הם הגיעו לשטח של נובה וגנבו חפצים של מי שהיה שם.
מאיר חג'ג' וגולני ג'ורג' לדיראון עולם. בכל מקום שיגיעו אליו שידעו מי השניים.
הגיבורה שלי בשבועות האחרונים היא שרון, קצינת הרפואה בגדוד 17 איפה שהילדון שירת את הסדיר שלו והיא המפקדת שלו עד לשחרורו באוגוסט האחרון. חודשיים לפני הכול. שרון ובעלה היו בכיסופים בשבת השחורה וטיפלו בפצועים. משם היא חזרה לגדוד ואז נכנסה גם לעזה. אישה בין גברים. שלושה שבועות (לדעתי)
@RackMada
@nolaori
הפנקסנות הזאת שהם מנהלים נגד אזרחים מחליאה ופסיכית. הוא כתב ככה... זה הפגין שם...
אם הם היו כל כך בטוחים במה שהם עושים הם לא היו נזקקים לנקמנות הפתטית הזאת נגד תושבי המדינה.
פסיכופטים על מלא.
ובשולי הדברים. סיימתי את הקשר (קשר, שבוע ויומיים של מפגשים) ההוא ברביעי, קיבלתי שטף הודעות מורעלות באותו הערב ושתקתי, כי הבנתי שהוא נעלב וכועס. שתקתי כי גם אני לא רוצה לעצבן אותו יותר (אין חכמה כבעלת ניסיון). והוא לא מפסיק לכתוב לי מאז. כל יום עוד הודעה, עוד נאצה, עוד איחול ברע.
המלחמה "תפסה" אותי על הברכיים מבחינה כלכלית (סיפור ארוך. תודה, שמוק. מבסוט?) ובחודשים האחרונים לא התחלתי שום פרויקט חדש, כי מי יכול לעסוק בחיים בתוך כל ההרס הזה? אבל מכיוון שאני לא נסמכת על הנס מעכשיו תוכלו לקרוא לי הספרנית לילי (וכן, הרמתי לכם).
תחזירו אותם, את כולם, עכשיו. חלאס
מול קריאות "הדחה עכשיו" הקימו כאן בקפלן נקודה שמשמיעה ג'ינגלים של הליכוד(הם יודעים שאין מספיק אנשים שיבואו לצעוק מולנו, אז הכי קל זה לנגן דיסקים), כי חטופים ומתים זו סיבה לחגיגה ו"קמפיין".
בושה
@netanyahu
למה שלא תבואו גם אתם לרקוד על הדם
@YoavKisch
@NirBarkat
@YuliEdelstein
ילדון: אני שוקל ללכת לים, את באה איתי?
אני: לא.
גם אני: אני קצת בשוק. אתה תכף בן 22 מה אתה צריך את האימא שלך בת ה -51 שם?
ילדון: קודם כל, נחמד לי. חוץ מזה את בכלל בת 32.
כמעט ולא קורה לי שאני חסרת אונים. לא תמיד יודעת מה לעשות בכל סיטואציה, אבל לא חסרת אונים. חוץ מפעמים שנגעו ��ילדים שלי. כשנשברה לילדון היד והרופאים הכאיבו לו בטרוף, ועכשיו כשהוא מתקשר אבוד מהצבא. כל מה שאני יודעת לעשות זה רק לרצות לקחת אותו ולהכניס אותו חזרה אל תוך הגוף שלי.
היום העסק שלי חוגג שנתיים! (קולולו לי!) ממשהו שהתחיל כ"אין לי מה להפסיד", הוא הפך ליצירה שממלאת אותי בשמחה גדולה ו"הל יה, אני לגמרי יכולה לעשות את זה". בשניים האחרונות כתבתי 4 ספרים, שלושה נוספים נמצאים בשלבים סופיים של כתיבה (עוד 1 בהולד כי קורונה). 3 חוברות הנצחה >>